לוגו הצופן הביוגרפיר.png

לפענח את הצופן הביוגרפי -
סיפור משפחתי

מילים
מהלב

 

רציתי לכתוב על הסתיו, אבל הוא כנראה יחכה לשנה הבאה.

כבר בניתי את כל הקונספט בראש והתיישבתי מול המחשב.

נכנסתי לאתר שלי וחשכו עיני. אני לא מבינה בו כלום. הבית הוירטואלי שלי כתוב כולו ביפנית, ולא, לא אני תרגמתי אותו. מישהו פרץ לבית שלי, ללא רשותי, ונעל לי את הדלת.

אחרי שכמעט הפסקתי לנשום, התקשרתי בהיסטריה לחברה שהתייעצה עם חבר שהתייעץ עם חבר, כתבתי בחוסר אונים גמור למקצוענית שאחראית על האתר, שכתבה לחברת האחסון, שכתבו לה חזרה...אמא'לה.

בתחושה הפנימית שלי חזרתי אחורה לכמה וכמה רגעים משמעותיים בסיפור שלי שבהם נטרקה הדלת, והשאירה מאחוריה עולם שלם של חיים, של זיכרונות, של אנשים.  אירועים מכוננים שבהם מושג המשפחה קיבל גוון חדש. חלקם ביוזמתי וחלקם ממש לא, בחלקם נטרקה הדלת בפני ובחלקם טרקתי אני בפני משהו אחר.

החיבור הזה שקיים בין הבית לבין המשפחה מציף כל הזמן שאלות על משמעות ויחסים, ובעיקר שאלות על זהות. מי אני בלי ההורים שלי? בלי בן הזוג שלי? בלי הילדים שלי?

את יכולה לדמיין את הבית והמשפחה  כקפסולה של יחידים המקיימים ביניהם קשר נצחי. אי אפשר להינתק מהרשת הזו, גם כשנדמה לנו שאנו, או אחרים, מתרחקים ממנה או אפילו עוזבים את הרשת לגמרי. גם אלה במשפחה שאמרנו לעצמנו שאנחנו לא רוצים לראות אותם בקפסולה, ואיננו תופסים אותם כשייכים, עדיין משפיעים על התזוזות של קורי הרשת שלנו, אף בהיעדרם.

אז הדלת לא נטרקת באמת. השאלה היא מה אני עושה במצב שבו מערכת היחסים הופכת להיות מרחב בלתי מובן, דובר שפה קשה ולא ברורה (יפנית, אמרנו), מרחב שבו אני עומדת חסרת אונים למול מה שאני פוגשת בקשר שלי עם האחרים במשפחה. לא מדובר רק באירועים דרמטיים כמו: מוות, ניכור או גירושין. זה קורה גם ברגעים יומיומיים וקטנים כמו הכביסה הזרוקה על הרצפה בחדר של הילדים, ההתעקשות של בן הזוג לבלות שעות מול המחשב או הטענה החוזרת של ההורים המזדקנים שאת לא מגיעה מספיק.

יש שיאמרו  "למה להסתכל רק על הקשיים והאתגרים, הרי יש המון רגעים קסומים במשפחה?" . צודקים, ובכל זאת אשיב במילותיו של טולסטוי "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו.  כל משפחה אומללה, אומללה בדרכה". השאיפה לאושר אינה מספיקה על מנת שנוכל לפסוע במסע ההתפתחות האישית (ואולי זה נושא לניוזלטר אחר), ההתבוננות בכאב שנוצר בתוך הבית, או מעבר לדלת הנטרקת, והבנת משמעותו הם שיאפשרו לנו לצמוח.

אז עומדת מול הדלת הנטרקת ושואלת את עצמי "מה היא מאירה עבורי בעצמי?

ואם תהית לגבי האתר, אז בשורה התחתונה? צריך את המתכנת המומחה שיטפל בפירצת האבטחה, וינקה את האתר מכל מה שלא צריך להיות בו. כי כמו באתר, ככה בחיים.

מה בין אושר, כאב ושינוי?

נקודה למחשבה...

המשפחה שלנו היא המעטפת הראשונה אליה נולדנו והיא בית הגידול והצמיחה שלנו כבני אדם.

בהתבוננות על האנשים המשמעותיים בחיינו נגלה כי הם אינם מקריים אלא חלק מרשת ביוגרפיות השוזרת בתוכה נקודות מפגש גורל של כל השותפים לרשת זו. נקודות מפגש הנוצרות סביב מערכות יחסים, אירועים, מקומות, החלטות, ריטואלים וכדומה.

המשפחה, על כל רכיביה מאפייניה ואתגריה אינם הסיבה להיות האדם כמו שהוא, אלא הסביבה הנכונה המאפשרת לו לפגוש את עצמו ואת אתגרי הגורל שלו.

הילדים שלנו ואנחנו זה מפגש גורל. הם מפגישים אותנו עם אחד התפקידים המרכזיים בחיינו. להיות הורה זה לא עוד תפקיד. בשבילי, להיות אמא זה לא להיות אחד ההורים. הבנות שלי הן היצירה הגדולה של חיי.

מאמינה ויודעת  שהן שלי. שהיה לי, ועדיין יש, חלק משמעותי בעיצובן, שיכולתי לדאוג להן, לחנך אותן, להקנות להן את אהבת האדם והעולם שיש בי, לשמור על רוחן איתנה ועל נפשן חזקה בסערות היומיום שהן תפגושנה בחייהן.

הן מקור מרכזי במנעד הרגשות של חיי. ההנאות הגדולות שלי קשורות קשר הדוק ברגעי הצחוק, השמחה, והאושר שלהן, ורגעי הכאב שלי קשורים אף הם בפצעי הגוף והנפש שלהן.

אני בטוחה שכל ההורים בינינו מכירים את הרצון האינסטיקטיבי לשמור את הילדים שלנו בתוך מחסה שיגן עליהן ממכות העולם, גם במחיר אישי שיכול ללוות אותנו שנים רבות אחרי שצורך ההגנה כבר לא קיים.

בשנים האחרונות מחלחלת בי יותר ויותר ההבנה הכואבת שאין לי את היכולת להגן עליהן מכל רעות העולם. שבנותיי הן אכן פרי יצירתי, אך ליצירה הזו  יש חיים משל עצמה. כל אחת מהן מהלכת בנתיב גורלה ואין לי אלא להיות שם ללוות אותה באופן מיטיב בדרכה.

לפסוע לצד ילדינו, לייצר עבורם את הסביבה המתאימה שתאפשר להם לפגוש את התפתחותם הם, ולפגוש דרכם את הנתיב שלנו הופכים להיות אתגר ההורות, ובעצם אתגר ההתפתחות שלנו עצמנו.

וכפי שהיטיב לנסח זאת ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן " אתם הקשת ממנה, כחיצי חיים, ילדיכם שלוחים".

כמה קשה להיות הקשת.

אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם,

אך אל לכם לעשותם כמותכם,

כי החיים פניהם קדימה לא אחור,

ולא יתרפקו על האתמול.

אתם הקשֶת ממנה כחיצי חיים, ילדיכם שלוחים,

 

הקשָת מבחין בשובל על פני נתיב הנצח,

ברצותו כופף קשתו למען חציו הנורים למרחקים -

כי אוהב הוא את החצים במעופם.

הילדים / ג'ובראן חליל ג'ובראן

 

ילדיכם אינם ילדיכם,

אלא פרי געגועי החיים אל עצמם:

כי באים המה דרככם, אך לא מכם,

חיים עמכם,

אך אינם שייכים לכם.

תנו לילדיכם את אהבתכם,

אך לא את מחשבותיכם,

כי להם הגיגיהם.

גופם ישכון בבתיכם,

אך לא נשמתם,

כי נשמתם מסתופפת בבית המחר -

שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.

Outdoors in Autumn

הסיפור שלי ביומיום - מפתחות לאימון עצמי

חישבי על סיטואציה שנתקלת בה בתוך המשפחה שהפגישה אותך עם רגש כואב,

ושאלי את עצמך את השאלות הבאות:

מה הרגש שפגשתי באירוע הספציפי?

האם הרגש הזה מוכר לי מסיטואציות אחרות בחיי בהן חוויתי את אותו הרגש?

האם יש קשר בין האירועים?

הנחת היסוד היא שהרגש שצף באירוע ספציפי אינו קשור לאירוע הזה אלא לרגש קדום יותר שחווינו בביוגרפיה שלנו בשלב מוקדם יותר. פיענוח הרגש והאירועים אליהם הוא שייך יעזרו להפריד אותו מהאירוע הקונקרטי ולהבין את משמעותו עבורנו.

ועכשיו שאלת ההיפוך

מתי גרמתי אני למישהו אחר להרגיש את הרגש הזה?

האם יש קשר בין כל האירועים?

הנחת היסוד היא שהרגש אותו אנו מרגישים באירוע הקונקרטי בעצם נמצא שם על מנת לעזור לנו לקחת אחריות על האירועים בהם אנו גרמנו לאחרים להרגיש כך, גם אם מבלי משים. האחריות האמיתית תביא להשתנות פנימית ושינוי היחס שלנו גם לאחר הקונקרטי שהפגיש אותנו עם הרגש כאן ועכשיו.

מורכב? כיתבי לי וננסה לפענח יחד.

סיפור משפחתי - הרצאה מצולמת

כל האירועים בסיפור המשפחתי קשורים ביניהם בחוט מקשר סמוי מן העין, ולא פעם נדמה לנו שאנו משחזרות שוב ושוב סצנות מהעבר, או מנהלות איתן קשר של שתיקה. מהו החוט המקשר בסיפור המחבר בינינו לבין המשפחה שלנו? איך הוא קשור לכל מה שקורה לי היום או קרה לי בעבר?

KIT_4557.jpg

בברכת ימים מלאי משמעות,

נתראה בקרוב,

עופרה

  • Facebook
  • YouTube

הצופן הביוגרפי - עופרה יעקב   פלמ"ח 10, נתניה   

טל. 050.9200910   theway.ofra@gmail.com

לוגו הצופן הביוגרפיר.png